The Midrash answers
with an allegory of a king and his friend who lives a simple life. The king arranges to visit the friend and
tells the friend to prepare for his arrival.
When the king arrives with his royal entourage the friend realizes how
paltry his preparations are and hides everything he's prepared. The king asks his friend why he prepared
nothing. The friend owns up and explains
that he in fact prepared but hid everything out of embarrassment. The king tells his friend that his friend's
paltry preparations are more important to him that his own things because of
their friendship. Even though God is
total light, he wants our Menorah because He loves us.
The Sfas Emes notes a
discrepancy between the allegory and the lesson. The pasuk in Tehillim teaches us that from
God's perspective there is no darkness.
The pasuk is not referring only to physical darkness. It is referring primarily to spiritual
darkness. God is total light and He is
everywhere. Even the spiritual light of
the righteous is from God, "כי
אתה תאיר נרי .../For you will
light my candle …" (Tehillim 18:29)
We don't see His light because He hides it behind the façade of the
physical world. He hides it so that we
have with what to honor Him. We need at
least the illusion of autonomy, of separateness. We honor Him by doing things that reveal His
light.
The allegory, though,
describes the king accepting his friend's offering. Poor as they are, they are from the friend,
not the king. This is unlike reality in
which everything is God's. What then, is
the Midrash really teaching us?
We can infer the
answer to this question from Rashi[2] on
the word, "be'ha'aloscha/when you elevate". Why does the Torah use this word instead of
"behadlakascha/when you light"? The Torah is teaching us that the wicks in
the Menorah must be lit until the flame rises up on its own without help. The Sfas Emes explains that the flame rising
from the wick represents the inner spirituality shining out of everything that
is physical. Lighting the Menorah
represents revealing the inner spiritual essence that is in everything physical
including in our own actions. We do this
by relating to this inner spirituality instead of just to external
physicality.
Although the light
that shines out is not ours, we cause the light to shine out. The allegory of the king and his friend's
preparations match this lesson. Just as
the king wanted his friend's paltry preparations, God wants us to prepare for
Him.
Reality, though, goes
way beyond the allegory. In reality,
using the physical world to reveal God is not just a nice thing. It is the only way that the spiritual can
influence the physical world. The same
way that the light cannot exist without the lamp and the wick, the spiritual cannot
needs the physical to "exist" in the physical world.
The prophet Ovadya
teaches us, "והיה
בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש .../The house of Ya'akov will be fire; the house of Yosef flame and
the house of Esav straw …" (Ovadya 1:18) Rashi[3]
explains that the fire of Ya'akov alone was not enough to cope with Esav. The flame of Yosef was necessary. This must be understood at a deeper level,
otherwise how are we to understand that Ya'akov could not cope with Esav
without Yosef?
The Sfas Emes
explains that Ya'akov Avinu was on a level that was beyond the natural world. Specifically because of his exalted level of
spirituality, he could not have much of an influence on the physical world. Yosef was on a lower level. Yosef related well to the physical
world. Yosef brought Ya'akov's
spirituality into the physical world. The
prophet is teaching us that in order for Ya'akov to have an effect on the
physical world, he needed Yosef. In the
words of the metaphor, his fire needed Yosef's flame.
The fire of Ya'akov
represents the fire of Torah. Just as
Ya'akov's level was beyond the spiritual world, so too, the Torah is totally
spiritual. As Ya'akov, it is also too
far removed from the physicality of this world to have a direct influence. In order for the spirituality of the Torah to
influence the physical world, it needs to be enclothed inside the
physical. We can draw the spirituality
of the Torah into the physical through our actions. By recognizing that our actions have a
spiritual dimension and intending to bring out that dimension, we bring the Torah's
spirituality into the physical world.
The Sfas Emes elaborates. There is a concept in Kabbala that God's
glory fills all the worlds and at the same time surrounds the worlds.[4] Certainly God is every where. If he weren't, then we could not say that He
is truly infinite. However, His glory is
not apparent. In this sense He also
surrounds all the worlds. In a sense,
surrounding all the worlds represents a higher level. It is the level that is not here, that we
cannot reach, that is unfathomable. The
level of filling all the worlds represents God's closeness to us, as it were. It is within our ability to rectify our
actions so that we actually experience that closeness, by recognizing God in
our actions and in everything around us.
When we do this, we draw
a bit of the Unfathomable that surrounds all the worlds into the physical world.
God structured the world so that His
revelation is dependent upon our actions.
The Chiddushei HaRim
as well, alludes to this concept when he explains the symbolism of the light of
the Menorah needing the physical wick. The
spiritual can only influence this world through its connection to the physical.
May we merit it!!
See footnote 4 below שפת אמת ליקוטים
על ש"ס
ברכות (מ' א'):
בא וראה שאין מדותיו כו' מלא מחזיק כו' אם שמוע תשמע
כו', והענין כי ברכותיו של הקב"ה ומידותיו הם האור שיש בכל הדברים והאור
למעלה אחר שלימות גוף הדבר, ולכך אחר שלימות הדבר נתגלה האור שהם שורש הדבר
וחיותו, והשוטה יוכל להקשות על מאמר זה שהרי גם בסיפורי הבלי עולם יאמר כן כשקיבל
לשמוע התחלת הסיפור יוכל לשמוע השאר גם כן וכשאינו מתחיל לא יבא אל הסיום, אמנם
המשכיל על דברי חז"ל שהם בחכמה נפלאה כי אין הפירוש שמוע תשמע שישמע דברים
אחרים, אף שגם זה אמת, אבל העיקר הוא שישמע באותו דבר עצמו עומק אור הנצפון תוך הדבר הזה
עצמו, וזה ההפרש, כי בסיפורים שהבלי עולם כל מה שישמע שלימות הסיפור אין לו שוב
לשמוע, ובתורה הקדושה אדרבא כל מה שיורד בשכלו ושומע דברי תורה ומקבלם כדי לקיימם
נפתח לו תמיד יותר ויותר לשמוע אור הצפון תוך דיבורי התורה והשמיעה תגדל הנשמע,
ויהי' לו עוד יותר לשמוע, ועומק הדברים הם להורות כי כפי מה
שהאדם מקבל דברי תורה וממשיך החכמה אל המעשה כן מתקרבת החכמה שהי' מקודם נסתרת שאי
אפשר לשמוע ועתה נתגלה אליו שיוכל לשמוע, ואמרו חז"ל אל תאמר שאי אפשר לשמוע
שסופו להשמע, והוא כנ"ל שעל ידי בחינה זו שנקראת רגל וסוף שהוא להמשיך
הדברים בעומק הלב במקום הנסתר בחשיכי עולם הזה כמו כן יתגלה עומק הדבר בבחינת ראש,
כי סוף מעשה במחשבה תחילה. ודבר זה צריך ביאור רחב כי הוא תכלית העבודה למבין,
ונבאר מעט בעזה"י כפי אשר חנני כן יזכני לקיים דברים הללו ולשוב בתשובה לפניו
להאיר עינינו בתורתו, עיין בדברי הרב רשנ"ז זצ"ל בשער
חנוכה ותוכן דבריו, שכמו שני אנשים אחד למעלה על ההר ואחד למטה וכפי התקרבתם
התחתון הולך למעלה ושלמעלה הולך למטה וכפי עליותו כן ירידתו כן ענין התגלות הקדושה
אל האדם כפי מעשיו עיין שם, ולע"ד להוסיף על דבריו בקצת שינוי כי יש להקשות
לפי זה מי שלא יעלה ממש כל עליות לא ימצא כלל, ואף כי מכל מקום יתגלה לו בבחינת
קירוב יותר ויתוסף לו הארה בבחינת ההארה המאירה לחוץ אבל לעצם האור לא יתקרב כלל,
והבן דברינו אלה, כי גם זה אמת בבחינת סובב כל עלמין והיינו בבחינה שהש"י
נעלם אין סוף ורק ההארה שמבחוץ מתגלית כפי עליותו כנ"ל, אבל נבאר
בעזה"י בחינה אחרת בענין ממלא כל עלמין, והיינו שהש"י מלא כל הארץ
כבודו, ומצד זה אין חסרון העלי' רק התיקון כמו שהוא לתקן עצמו ויראה הקדושה ממש
אצלו, וזה ענין שכתוב במדרש הכל בחזקת סומין כו' וכתבתי במקום אחר באורך, והבן איך בחינת
מלא כל הארץ הוא קבלת עול מלכות שמים בחינת תורה שבעל פה עבודה שבלב לתקן עצמו
בחינת סור מרע ולא העלי' בלבד, והוא בחינת יחודא תתאי וחכמה תתאי, ולפי זה נאמר
המשל כי הש"י מלא כל הארץ כבודו מאין סוף עד אין תכלית, והאדם נקרא עולם קטן
והיינו שראשו בשמים וכולל כל העולם מעליונים ועד תחתונים ויש בו
מעומק טוב עד עומק רע בבחינת נפש רוח נשמה חי' יחידה כנודע, וכפי תיקון האדם כן
מתגלה הקדושה אליו, וכשמתקן מקום הקרוב למשל בחי' יחודא, ואף כי יחוד לכאורה
להיפוך, אבל כוונתנו שמתקן מקום שאינו מכוסה ונסתר כל כך בחשיכות עולם
הזה ושם האור נגלה יותר וקרוב להקדושה, נגלה אליו אור הצפון שם כפי עבודתו, ואם
האדם מתקן מדריגה שלמטה מזו שנסתרת יותר, כמו כן נגלה אליו בחינת אור שלמעלה יותר
באופן שכשיתקן האדם מדריגה תחתונה מאוד יתגלה לו אור הגדול מאוד וגבוה יותר ויותר
כי אור הגדול יותר מכוסה במדריגה תחתונה יותר בבחינת סוף
מעשה במחשבה תחילה, וכלל הענין כמו שכתבתי לעיל כי האור שבא אחר השלימות הוא אור שלמעלה מכולן וכל מדריגה יותר תחתונה הוא תיקון השלימות
וכפי התקרבות האדם אל הקדושה כן התקרבות הקדושה אליו, אם האדם מתקן למשל מה שהי'
ערך פרסה מרוחק נגלה אליו אורך פרסה שלמעלה, כי האדם על הארץ ואלקים בשמים, ואל
יתפוס המעיין על דברינו במה שהקדמנו בחינת ממלא כל עלמין, כי זה כוונתינו כי כפי תיקון
בחינת ממלא כן מתגלה אליו בחינת סובב כי מתיחדין שתי הבחינות והם אחד ויחוד זה
תלוי באדם כנ"ל, וכשזוכה לבחינת ממלא נגלה אליו מבחינת סובב, ודרך זה הוא
בבחינת תיקון, ומה שכתב הרב הנ"ל הוא בבחינת העליות, וזהו שכתוב אם שמוע
תשמע שכפי שהאדם שומע הנגלה אליו ויכול לשמוע כן נגלה אליו מה שהי' נסתר ולמעלה
מהשמיעה ומתגלה אליו כנ"ל, שוב ראיתי בס' הקדוש אור החיים פרשת שמות כתב מעין
מה שכתבתי עיין שם:
[4] Zohar 3:225a. The Sfas Emes here does not mention this
concept explicitly. Instead he quotes a
more enigmatic idea from the Sefer Yetzira (1:4) – יש עומק רום ותחת. God's depth is both high and low. The Sfas Emes writes that this means that God
is אין סוף/without
end and at the same time, אין תכלית/without
end. Sounds like the same thing, but
elsewhere we find that the Sfas Emes uses the former when referring to God who
surrounds all worlds and the latter when referring to God who fills all worlds.
The Sfas Emes writes at length on this
concept in Likutim on Shas Brachos 40a. For
those who are interested, I've brought the entire discussion at the end of the
ma'amar.
1 comment:
YAY! Welcome back!
Post a Comment